עכשיו מעונן

כבר שנים אני חווה תסכול עמוק בכל פעם שאני נכנסת לדיון אודות הכיבוש והמצב הבטחוני בארץ הזאת שאנחנו חיות\ים בה. לעתים התסכול מוביל לוויכוחים, לעתים להימנעות והדחקה ולעתים לתחושה איומה של חוסר אונים וחוסר תקווה.

קשה לי להכיל את הפער העצום שאני חווה, בין העובדה שהמוסר שאנחנו מתייחסות\ים אליו בדרך כלל חותר לאי-אלימות, ולדה-לגיטימציה של שימוש בכח, ומאידך דומה שבהתייחס למצב הבטחוני, הנורמה היא לדרוש פתרון כוחני.

קשה לי להבין איך המקיפות\ים אותי, אנשים שאני מעריכה ומכבדת, אנשים שוחרי\ות שלום באופן כללי, פתאום מדברות\ים בנונשלאנטיות מדאיגה על זה שאין מה לעשות, ואין לנו ברירה אלא להפציץ. להפציץ. להטיל פצצות על אנשים. אנחנו יושבות\ים במשרדים, בבתי קפה, בבתים, ובקור רוח מחליטות שהגיוני במצב הנתון להטיל פצצות על אנשים. ונבחרינו ואנשי\ות הצבא עושים\ות את אותו הדבר. כאילו זה נורמלי לשבת ולהחליט להטיל פצצות על אנשים.

הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כדי להצליח להכיל את ההתרחשות הזאת סביבי, היא למצוא בה הגיון. להבין, מה מניע אנשים לגבש את דיעותיהן\ם, ומה מסביר את הפער הזה בין הערכים ההומניסטיים שאנחנו כה מתגאות\ים בהם, לבין המוכנות שלנו להחליט להטיל פצצות על אנשים בתנאים מסוימים.

 

• "הטיית צופה-משתתף הוא מונח בפסיכולוגיה חברתית המתאר נטייה של אנשים לייחס את פעולותיהם שלהם לנסיבות החיצוניות, אך לייחס פעולות של אחרים לעולמם הפנימי". שוב ושוב עולה בדיונים השונים, התפיסה שהאלימות שאנחנו מפעילות\ים היא מתוך חוסר ברירה, היא כורח הנסיבות. יורים עלינו, ואנחנו חייבות\ים להגן על עצמנו על ידי הטלת הפצצות. ואילו, "האחר", אלים תמיד. זה במנטליות שלהן\ם, זה בתרבות שלהן\ם והן\ם ינהגו כך תמיד, גם אם ננסה להשכין שלום.
• Social dominance theory היא תאוריה המדברת על יחסים בין קבוצות, ועל אופן השימור של היררכיה בין קבוצות שונות. כך למשל, התאוריה מציעה שכאשר מתערערת העליונות החברתית של קבוצה והיא חווה איום על מעמדה, היא תפעיל מנגנונים חברתיים כדי לשמר את כוחה. זאת היא תעשה על ידי שימוש באלימות מבנית, מוסדית וגם אלימות סמלית כמו לאומנות וגזענות. המעניין הוא, שנקודה זו מבהירה יפה מאוד גם את הנטייה שלנו לתקוף עם אחר כשאנחנו חוות\ים תחושה של איום, אבל גם אפשר לראות למשל כיצד בתוך כל עם, ישנן קבוצות שמנסות לשמר את כוחן באותו אופן. כמו למשל ארגוני טרור, או מפלגות וארגוני ימין קיצוניים – שמרווחים הון פוליטי משימור הקונפליקט. לא מפתיע, שאחרי שנים ארוכות שבהן מספרים לנו על השואה והתקומה, על כך שממש כולם\ן מעוניינים\ות להשמידנו, אכן הפנמנו שאנחנו תחת איום מתמיד ועלינו להיות מוכנות\ים לתקוף תמיד.
• נקודות כגון אלו, ועוד רבות נוספות, מאפשרות לנו לתפוס את העם שעומד מולנו, שחי כאן לא רחוק מאיתנו – לא כאוסף של אנשים ממש כמונו, אלא כמקשה אחת. מקשה אחת מסוכנת, לא הומנית, מפחידה ומפלצתית, שמאיימת על קיומנו תמיד. ובאותו אופן ממש, רואה גם אותנו הצד האחר. אם כך, זה לא צריך להפתיע שפתאום אנחנו מוכנות\ים להפיל פצצות ולהרוג מאות.

ועדיין, זה מפתיע אותי. מפליא אותי כל פעם מחדש.

ובעיקר מפליא אותי מדוע נדמה שהרצון לעשות שלום ולשאוף לפתרון לא אלים, זו מחשבה נאיבי. ואילו המחשבה שהטלת פצצות. ועוד פצצות. ועוד פצצות ענקיות, זה ישפר במשהו את המצב.

מפליא אותי, שאנחנו תקועות כל הזמן בשיחה של "אבל יורים עלינו טילים, מה את רוצה, שנשב בשקט?" בלי לנסות להבין למה הטילים נורים מלכתחילה, ואיך אפשר לעשות שזה יפסיק, לתמיד.

ובתכלס? זה יכול להפסיק. באמת. היו סכסוכים ומלחמות שהסתיימו.

אבל אם אנחנו מצפות\ים שזה יקרה מעצמו, אז יש לנו בעיה.

כדי שזה יפסיק, חייב לקרות שינוי. משהו חייב להשתנות בתפיסת המציאות שלנו, בחינוך שלנו. אנחנו חייבות\ים לוותר על השנאה, לשחרר את אחיזת החנק שלא מאפשרת לנו לנסות באמת להשכין שלום. אנחנו חייבות\ים לעשות צעדים כדי לבנות אמון. ואנחנו חייבות\ים להפסיק לצפות מהעם הפלסטיני שיוכיח לנו משהו כל עוד אנחנו מחזיקות\ים אותו תחת כיבוש.

 

שיר.

חומה בצורה,
ביד אחת מנסה לפורר,
ביד השניה מחזיקה שלא ליפול,
החומה תומכת בי,
ואני תומכת בה,
ואם נקרוס,
-ומה אם נקרוס?

האם מאותן לבנים אפשר יהיה
לבנות?
האם אפשר יהיה
לשקם?
האם אולי ההריסות יצמיחו
אני חדשה?

מפוררת,
פיסה ועוד פיסה
ופתאום קריסה גדולה
ועדיין עומד לו שם כותל,
חזק ומגן,
חונק.

לעתים מציצה מעבר,
כילדה סקרנית,
שובבה,
רק מציצה,
מפחדת,
זורקת החוצה חלקים קטנים מעצמי
וחוזרת,
מסתתרת,
והחומה עומדת,
עוטפת,
ואני מתמסרת לקצת,
ותוך כדי
הודפת,
מתפוררת,
בונה,
אני חדשה.

עוד תגובה לנחמיה שטרסלר

אחרי שכל מי שלומד\ת בפקולטות למדעי הרוח הגיבו למאמר של נחמיה שטרסלר, עתה הגיע תורי.

שטרסלר מתחיל בכך שהוא מפנה אצבע מאשימה אל אלו הלומדות\ים מקצועות "לא רווחיים", ומבקר את הבחירה בתחום לימוד שידוע שלא יהיה רווחי בעתיד.

לא רק זאת, אלא הוא מכנה את תחומי לימוד אלו "משהו כיפי, שקל ללמוד אותו, שהוא בעצם תחביב נחמד".

הוא ממשיך וטוען, שאין שום מקום להאשים את המדינה בכך שאינה מקצה עוד משרות (ובמשכורות גבוהות יותר), עבור אלו העוסקות\ים במקצועות אלו. ההגיון בו הוא משתמש, אומר שגם ככה יש יותר מדי שמועסקות\ים במקצועות אלו מטעם המדינה, ואם כבר אז יש לקצץ בתחומים הללו ולא להרחיבם.

לא ברור על מה שטרסלר מבסס את הקביעה שיש יותר מדי, ושיש לקצץ. דומה שבאופן אוטומטי, הוא קובע שיש לקצץ בשירותים ממשלתיים, ומסתמך על השוק "החופשי" שיווסת הכל בעצמו.

כך, הוא ממשיך ומסביר, שידוע שיש תחומים בהם יש משכורות גבוהות בשל כוחות השוק, וישנם תחומים עם משכורות נמוכות. זה נתון מבחינתו.

הכותב מסביר הכל במונחים של תפוקה שולית, וקובע בפשטות שלעבודתו\ה של מהנדס\ת יש חשיבות גדולה יותר לשוק בשל כך.

לו היה טורח שטרסלר להחשף מעט לחשיבה ביקורתית, ייתכן והיה תוהה לגבי המדדים שהוא משתמש בהם.

ייתכן והיה שואל את עצמו, האם חישוב התפוקה אכן מצליח לאחוז את התפוקה של עובד\ת?

האם כל האלמנטים שהוא מדבר עליהם הם באמת ניתנים לכימות?

ייתכן והיתה אפילו עולה בראשו המחשבה, שהרחבת תחומי ידע גם נושאת תועלת מסוימת, שלא באה לידי ביטוי בנוסחאות שהוא מתבסס עליהן.

יכול אף להיות, שהוא היה מחליט שיש צרכים חברתיים שאי אפשר למדוד אותם בכסף, ושיש לנו לעתים צורך לא רק בצמיחה כלכלית אלא גם בעולם רוח.

מחשבה רדיקלית נוספת שיכלה לצוץ, היא זו שאומרת שתרבות ורוח הן חשובות אפילו בשביל אותו עולם כלכלה ששטרסלר כה מקדש.

שטרסלר מיתמם כשהוא מנסה לעשות רדוקציה של הנושא ולחלק את עולם האקדמיה לשניים: מקצועות רווחיים וריאליים אל מול תחביבים כייפיים.
הוא מיתמם כשהוא טוען שרמת השכר נקבעת על פי השוק, כשברור לכולנו שרמת השכר נקבעת גם על פי ערכים חברתיים, ולפי מה נחשב לחשוב עבור החברה ובמה המדינה מחליטה להשקיע.

הוא גם מיתמם כשהוא מציע לכולנו ללמוד הנדסה ומחשבים. הגיון מאוד פשוט יאמר שלא כולנו נמצא תעסוקה בתחומים הללו גם אם נרצה, ולא כולנו מעוניינות\ים או יכולות\ים לעסוק בתחומים הספציפיים האלה. אפילו אם נקבל את הטענה הבעייתית שאלו מקצועות נורא חשובים, זה לא אומר שאי אפשר ליצור מצב שבו אפשר יהיה להתקיים גם במקצועות אחרים.

כל המאמר המדובר, מתבסס על הנחות יסוד שאינו טורח אפילו להציגן באופן ברור. הוא מסתמך על הרעיון שעבור רוב הקוראות\ים, לא נראה כאילו אפשר בכלל לערער על דבריו, שהרי הוא מתבסס על עובדות כלכליות.

חשוב לומר ולהדגיש, שעיסוק מסוג זה בכלכלה, מנסה למצב תאוריות כלכליות כאמת מבוססת אמפירית, ולהכפיף את החברה תחת אותם רעיונות. זאת, כשלמעשה הרעיונות הכלכליים הללו מבוססים בעיקר על תפיסות עולם, אותן הם מנסים להשליט על החברה, באמצעות המערכת הכלכלית.

כך, למשל, רעיון השוק החופשי כובש את לבבות כולנו ומסביר לנו שאם רק ניתן לשוק להתנהל לבד, הוא יווסת את עצמו באופן המיטבי.

למעשה, האופן שבו השוק החופשי מתנהל רק מוביל לריכוזיות ולאי-שיוויון.

הבעיה היא, שלרובנו אין את האפשרות לבקר את השיטה הזאת. זאת, כי אף פעם לא נאמר לנו מה הנחות היסוד שעומדות בבסיס השיטה הכלכלית הזאת, ולא ניתנו לנו הכלים לבחון האם ההנחות מתקיימות או בכלל יכולות להתקיים.

אני מזמינה אתכן\ם להתחיל לקרוא מעט על כלכלה. לנסות להצביע על הנחות היסוד שעומדות מאחורי הדברים, ולנסות להבין איך בעיניכן\ם ראוי שתראה מערכת כלכלית שמשרתת את החברה שאתן\ם רוצות\ים לראות סביבכן\ם.

שוריק

השנה 1989, ימים ספורים לפני ההגירה שלנו ממוסקבה לארץ. אני בת 5. זוכרת הבלחים שלי מציצה לתוך חדר שבו אמא שלי צופה בטלויזיה ומדברת על מותו של אנדריי סחרוב, אני זוכרת אותה נסערת, אני זוכרת שקרה משהו לא טוב.

השנה 1995, כמה ימים לאחר רצח רבין. אנחנו בסלון, צופות\ים בחדשות, שם ילד קטן בערך בגילי עולה לקברו של רבין להניח נר זכרון. אני זוכרת את אבא שלי מתפעל מהילד הזה. אז הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות, שאני צריכה שיהיה לי אכפת ואני צריכה לפעול, שאני צריכה להיות פוליטית. הבנתי שזה מוערך.

מאז לקח לי זמן למצוא את המקום שלי בזירה האקטיביסטית. כשהיינו ביסודי, ביבי הגיע לנאום לקראת הבחירות בפני וטרנים מבריה"מ בשכונה שלנו באשדוד. אני וכמה חברים התארגנו לקרוע שלטים שלו – לא הפעולה הפוליטית שאני הכי גאה בה, אבל נסלח לי כי הייתי ילדה. באותה מערכת בחירות הסתובבתי כל היום סביב ביה"ס שלי, בו היו קלפיות, וחילקתי פליירים של מרצ.

בשנים שלאחר מכן הייתי פעילה און-אנד-אוף במרצ ובשלום עכשיו. החוויה של להיות פעילת שמאל בשכונה רוסית באשדוד, היא חוויה בעיקר מתסכלת. 

מאז, נדרשתי תמיד לאיפוק והסתרה באירועים משפחתיים ומפגשים עם חברות\ים של המשפחה.

עכשיו אני מתקשה לנתח את הדיסוננס הזה, שבין ההערכה של אבא שלי לפעילות פוליטית, לבין הצורך להסתיר את הפעילות שלי.

עכשיו בעודי כותבת את הפוסט הזה, על היחס של חברת יוצאי\ות בריה"מ לאקטיביזם ולשמאל פוליטי, עלה בפלייליסט השיר הזה והבנתי שזה כלל לא נושא הפוסט הזה. זה בעצם פוסט על אבא שלי. (ממליצה בחום ללחוץ על הלינק ולשמוע את השיר היפה הזה ולדמוע מעט יחד איתי)

אבא נפטר לפני חמש שנים. אבא נפטר, כשהוא משאיר לי כל כך הרבה קצוות פתוחים ושאלות ללא מענה, שיקח לי שנים לפלס את דרכי ביניהן.

יש בי המון מאבא שלי. היכולת לשמור בפנים, הלך המחשבה, מבנה הפנים.

יש בי גם הרבה פחד. יש לי פחד גדול ולא מאוד רציונלי, לעשות את הטעויות של אבא שלי. 

כמו שהוא כשל בעסקים, עזב משפחה, מצא את עצמו ללא נכסים ולא מעוגן בקרקע – אני מפחדת לאבד את האחיזה שלי. אני גם כועסת על אבא. אני כועסת על כך שלא עשה מספיק מאמץ כדי לשמור אותי בחייו. אני כועסת על שעזב, ופגע.

יותר מאלה, אני מתגעגעת לאבא שלי. הוא חסר לי כשאני מגיעה להישגים שהייתי רוצה שיתגאה בהם. הוא חסר לי כשאני רואה אבות ובנות. לפעמים הוא גם חסר לי סתם ככה, בלי שום טריגר ברור.

 

השנה בחרתי לא ללכת לאזכרה שלו, כי לא הרגשתי שזה נכון עבורי. הרגשתי שזו לא הדרך שבה אני רוצה להתייחד עם זכרו ולהתמודד עם האבל כרגע.

והדרך שמצאתי, היא זו. לשתף בהרגשתי. בלי פואנטה פוליטית או אינטלקטואלית, פשוט לספר לכן\ם איך אני מרגישה ברגע זה ממש.

לספר לכן\ם, שלמרות הדברים שסיפרתי לעיל, אבא שלי היה דווקא די אחלה. היה לי כיף ומעניין תמיד לדבר איתו על כלכלה, וזו הסיבה שאני מרגישה יותר בטוחה לדבר על כלכלה מהרבה נשים שאני מכירה. אבא לא התייחס אליי לרוב כילדה קטנה, הוא התייחס אליי כבת אדם שיש לה מה לומר. דיברנו על פוליטיקה ועל עסקים, והוא אפילו העריך את דעותיי.

אבא היה איש רוסי מבוגר ומזוקן ששמע בנסיעות שירים של אבבא.

אבא שלי היה נהג מדהים ועדין, וממנו למדתי איך להתמצא במרחב.

 

למרות שאבא שלי איננו, אני מרגישה שאני עדיין בדיאלוג עם הייצוג שלו בי. ולמרות שהזכרון שלו מורכב ומעלה גם לא מעט רגשות שליליים, אני שמחה לחשוב ולחוש עוד ועוד צדדים שלו.

ואם לחזור לתחילת הפוסט, זה בהחלט לא פשוט להיות אקטיביסטית ולהביע דיעות שונות. עושה רושם שהוריי העניקו לי לא מעט מהבטחון שמאפשר לי את זה, בכך שהחזיקו בעמדות לא פופולריות ואפשרו לי לגבש את דעותיי שלי.

כלכלה, ממי את מפחדת?

במוצ"ש לפני שבוע, באתי כהרגלנו בקודש להפגנת מוצ"ש השבועית. פגשתי את מעיין, הלכנו לכיוון הצעדה והתמזגנו אל תוכה. הצעדה יחד איתנו, הגיעה אל קרית הממשלה ונעצרה. זה הרגיש מוזר, משעמם, לא קרה שום דבר. עמדנו ודיברנו שם כמה דקות עם חברות, והחלטתי ללכת הביתה. גם ככה יקח לי המון זמן להגיע, ואין טעם להשאר לאנטי-קליימקס המוזר הזה, שבו בהפגנה שמציינת שנה לתחילת המחאה החברתית, לא קורה שום דבר מעניין.

בדרכי הביתה, נודע לי שקרה הדבר המעניין. משה סילמן חילק לעובדים\ות ושבים\ות את מכתבו והצית את עצמו.

מיד הפייסבוק התמלא תמונות שלו עולה באש, צילומים של מכתבו וסטטוסים הנושאים את שמו.

הזדעזעתי, כמו כולנו. חשבתי על זה כל הערב, וכל היום למחרת. כל השבוע היה תחת צל האירוע הזה. תמונות פרופיל שאומרות שכולנו משה סילמן. כתבות שמתריעות על גל התאבדויות שעלול להציפנו, ומספרות על תכניות למניעת התאבדות.

הערב, משה סילמן נפטר. הוא נפטר כגיבור, כסמל וכאיום. משה סילמן הסמל מהווה איום על השיטה הכלכלית שלנו.

יש מעין תפיסה כזאת, שהאינדיקציה לכך שהשיטה הכלכלית לא עובדת יותר, היא כשאנשים מפגינות\ים ייאוש. כששוברות\ים זגוגיות של בנקים, כשמציתות\ים את עצמן\ם, כשבוזזות\ים ואלימות\ים.

כל עוד רכבת הכלכלה דוהרת, ואין מי שיזרוק את עצמה\ו תחת גלגליה על מנת לבלום אותה, היא תמשיך לדהור ולדרוס את מי שלא מצליחות\ים לבלום אותה. ולא בכדי דימוי הרכבת, בימים אלו של מאבקי עובדים\ות.

דבריו של אמיר חצרוני, שאמר שאנשים כמו משה סילמן אינם תורמים לכלכלה, התחברו יפה מאוד לאופן שבו אני רואה את השיטה הכלכלית במדינה. יש מעין תפיסה, כאילו ישנה כלכלה שהיא גוף קיים ונושם, שיש לשמור עליו כדי שימשיך להזין אותנו. אנחנו אמורות\ים לתרום לכלכלה, אנחנו אמורות\ים להודות לה על כך שהיא מאפשרת לנו לחיות. על כך שהיא מאפשרת לנו לקנות אוכל במחירים מופקעים, כל כך שהיא משלמת לנו משכורות שאינן מספיקות למחייה, על כך שהיא נותנת לנו בכלל משהו. הכלכלה נעשתה מזוהה עם בעלי ההון. הם\ן מחזיקות\ים בכלכלה, ועלינו להודות להן\ם על כך שהן\ם עושות\ים זאת.

נוצר מצב, שבו ערך של אדם נמדד לפי התרומה שלו\ה לכלכלה. ומהי אותה שיטה כלכלית שלה אנחנו אמורות\ים לתרום?

ויקיפדיה מגדירה "כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. "

כשאני מנסה לחשוב על ההגדרה הזאת ביחס למציאות שאני רואה סביבי, אני מגיעה להרגשה המטרידה שהכלכלה אינה עובדת כהלכה, על פי קנה המידה המוסרי שלי.

הגיוני עבורי, שמערכת כלכלית תשקף את ערכי החברה, ותאפשר רווחה וקיום בכבוד של כל הפרטים בחברה.

לא הגיוני עבורי, שמערכת כלכלית תנתב את האמצעים הקיימים במדינה לכיוון פרטים ספורים שמחזיקים\ות במושכות, על חשבון אחרות\ים.

לא הגיוני עבורי, מצב שבו ישנה מערכת כלכלית וחברתית שמעודדת צריכה, שמבנה אצלנו תפיסה שכל אחד\ת מאיתנו יכול\ה להצליח ולרכוש את האייפון הנכסף. ושאותה מערכת שומרת מאות אלפי אנשים מתחת לקו העוני.

 

כששמעתי שמשה סילמן הצית את עצמו, לא הופתעתי. אפשר לדבר רבות על המעשה הזה, על הכאב שנגרם לסובבות\ים אותו, למשפחתו. על האידאליזציה שאיתה מדברות\ים עליו ועל המעשה שלו. יש כאן מורכבות גדולה שאני נמנעת ממנה כרגע.

הנקודה היא, שכלל לא הפתיע אותי שאדם הגיע למצב כה מיואש שהוא הצית את עצמו באש בהפגנה.

ונראה לי שזה לא צריך להפתיע אף אחד ואף אחת מאיתנו. כבר שנים זועקות\ים שאי אפשר יותר. כבר שנה שיש הרבה יותר שזועקות\ים. אבל בתוך המערכת הזאת, שמקדשת רווח, שבה הגיבורות\ים הגדולות\ים הן\ם אנשי היי-טק מוצלחות\ים שמכרו מיזם  ולא מורות\ים, עובדות\ים סוציאליות\ים או רופאות\ים – בתוך מערכת כזאת, קשה היה להתייחס באהדה לציבור שאומר שהמערכת לא עובדת.

לפני כמה שבועות, כשהכותרות דיברו על חסימות כבישים ושבירת זגוגיות, שמעתי קולות רבים של פחד. היה פחד גדול ממהפכה.

הפחד הגדול שלי, הוא שלא תהיה מהפכה. הפחד שלי הוא שנשאר במצב כזה, או דומה לזה. נשאר במצב שבו התועלת של המערכת הכלכלית עולה במעט על הנזק – לא עבורנו, אלא עבור אלו שהמערכת עובדת עבורן\ם.

המערכת משומנת. המערכת יודעת לומר שמשה סילמן הוא טרגדיה אישית. היא יודעת לצייר את המחאה כחבורה של בטלניות\ים ומפונקות\ים. היא יודעת לעורר מלחמות כשנדרשות הסחות דעת, והיא יודעת לעשות שינויים קטנים וחסרי משמעות כדי להשתיק את הקולות המתנגדים.

אבל המערכת הזאת, לא יודעת להתמודד עם כאוס. היא לא יודעת להתמודד עם המונים מיואשים, שמאבדות\ים את ההרגשה שהן\ם חלק מהשיטה, שהיא מגנה עליהן\ם, שהיא טובה יותר ממהפכה.

 

 

אני מרגישה שהמחאה חיכתה למשה סילמן שיצית את עצמו ויהיה סמל הייאוש. אני מרגישה שמהר מאוד, בלי רגע של תדהמה, משה סילמן נהיה הגיבור שהצית את עצמו למען המהפכה.

קשה לי להזדהות עם המחשבה הזאת. אני מאמינה שמשה סילמן הצית את עצמו מתוך ייאוש. אני מאמינה שהוא קורבן של שיטה שדוחקת אנשים לחוסר אונים.

בעיקר, אני מרגישה אשמה מסוימת. אני מרגישה אשמה על כך ששעמם לי בהפגנה ההיא. שהרגשתי שלא קורה שם שום דבר.

על כך שאולי גם אני ציפיתי שמישהו\י ת\יעשה מעשה של ייאוש.

כבר שנה אנחנו מחכות\ים ומקוות\ים שתהיה ההפגנה הזאת, שבה הכל משתנה. שבה מישהו או מישהי יעשו משהו אחר. משהו שיגרום לכולן\ם להבין שנגמר מה שהיה עד עכשיו, ושאי אפשר ככה יותר.

בשנה שעברה קרה משהו. יותר ויותר אנשים הודו שקשה להן\ם. שהן\ם לא מצליחות\ים להתקיים. מדוע אנשים נאלצו להודות בכך?

כי המערכת אומרת לנו באופן חד וברור, שאם אנחנו לא מצליחות\ים להתקיים זה באשמתנו. הרי ישנה מערכת כלכלית, שנותנת לנו את כל האפשרויות להתקיים. ואם אנחנו לא מצליחות\ים, זה כנראה כי אנחנו לא תורמות\ים לה מספיק, אז בוודאי שלא מגיע לנו.

אני מקווה שתחלחל יותר ויותר התפיסה, שזו לא אשמתנו. שזו השיטה שדוחקת אותנו.

אני מקווה שלא נשתעמם מלהפגין, אני מקווה שנצליח לחולל שינוי גם מבלי שרבות\ים מאיתנו יגיעו לייאוש ועוני מחפיר. אני מקווה שהשינוי התודעתי שנדרש כדי שאכן תהיה מהפכה, ואכן נצליח לשנות את השיטה הכלכלית לכזו שלוקחת בחשבון את העובדה שהיא עובדת עבור החברה, ולא עבור בעלי\ות הון. אני מקווה שנצליח לעשות זאת מהר, כי באמת שאי אפשר ככה יותר.

"איציק"

רקע קצר לפוסט – בשעות האחרונות נשמעת ביקורת בפייסבוק על סדרת הציורים הזו של האמנית זויה צ'רקסקי. המבקרות\ים מתייחסות לייצוגים הסטריאוטיפיים של גברים מזרחיים ומשפחות מזרחיות בסדרה הזו.

 

הביקורת על הציור שנשמעה בפייסבוק השאירה אותי מוטרדת. נתקלתי באלבום המדובר של זויה צ'רקסקי כבר לפני כמה חודשים. בצפיה ראשונה, הוא היכה בי בעוצמה שקשה להסביר.

 

סדרת התמונות הזכירה לי אירועים מילדותי, בהם צעקו לעברנו "תחזרו לרוסיה!". היא הזכירה לי גרפיטי שרוסס ליד בית ספרי בשכונה בה גדלתי באשדוד, בכתב "של עולים" נכתבו דברי נאצה נגד "מרוקאים" (בקרב חלקים בקהילה הרוסית, "מרוקאים" מתייחס לכל יוצאי\ות עדות המזרח). היא הזכירה לי עוני, דלות, מצוקה ובושה.

 

הסדרה היכתה בי, לא רק כי זויה הצליחה להראות באופן כה מדויק את החוויה של העולות\ים מרוסיה בתחילת שנות ה-90, אלא גם כי היא מביאה מבט מורכב על המציאות באותה תקופה.

בפעם הראשונה שהסתכלתי על הציור, תפסה אותי הרגשה נוראית. לא הבנתי איך האמנית מרשה לעצמה לצייר ככה את "איציק". לאט לאט, הדימוי שמול עיני התחבר לשנים של אמירות שאני שומעת סביבי, מקרב הקהילה הרוסית בה גדלתי. אמירות גזעניות נוראיות נגד מזרחיות\ים. ופתאום תהיתי גם לגבי הייצוג של האישה הרוסיה ועל הסטריאוטיפים השקופים יותר שאופפים את הדמות שלה.

 

אחת התאוריות בפסיכולוגיה חברתית המדברת על תפיסות סריאוטיפיות ביחסים בין קבוצות, מצביעה על שני מימדים על פיהם אנחנו שופטות\ים קבוצות – מימד החום (warmth) ומימד המסוגלות (competence).

 

קבוצה שנתפסת כגבוהה במסוגלות ונמוכה בחום תהיה למשל העליה הרוסית בארץ – חברות\י הקבוצה נתפסות\ים כמחזיקות\ים במוסר עבודה גבוה, יכולות קוגניטיביות, השכלה גבוהה, ועם זאת אנשים קרים\ות וחסרות\י רגש.

 

לעומת זאת, קבוצה שנתפסת כגבוהה בחום ונמוכה במסוגלות תהיה המזרחיות\ים – אלו ייתפסו כפחות חכמות\ים, אבל נורא חמות\ים ומכינות\ים אחלה אוכל.

 

היחס כלפי הקבוצה הראשונה יהיה כזה של איום והערכה, ואילו היחס אל הקבוצה השניה יהיה פטרוני ומזלזל, אך עם הערכה לחום ולתבשילים.

 

מקווה שהדברים מתחילים להרגיש מוכרים.

 

הן הרוסיות\ים והן המזרחיות\ים נתפסות בחברה הישראלית כ"אחר". וכדי להתנער מהמהעמד הזה ולנסות להקבל לשורות ההגמוניה, או לפעמים גם כדי להביע כעס ומחאה כלפי ההגמוניה, כל אחת מהקבוצות מאמצת בזרועות פתוחות את הסטריאוטיפים כלפי הקבוצה השניה. כל אחת מהקבוצות מקצינה את השנאה כלפי הקבוצה האחרת. מזל שגם יש אויב משותף (פליטות\ים, פלסטיניות\ים) להאבק מולו יחד לעתים.

 

ועם זאת, האליטות נותרות נקיות מזירת הקונפליקט הזו, ומרוחקות ממנה.

 

כאב לי לקרוא היום את התגובות בדיון ההוא בפייסבוק. כאב לי לקרוא ביקורת שהרגישה לי לא הוגנת כלפי האמנית, שהציגה באופן כה אמיץ ונוקב מציאות שאנחנו מנסות\ים כל כך להתכחש לה.

 

המציאות היא שישנה גזענות נוראית במדינה הזאת, ולא פחות גזענות נוראית בקרב הקהילה הרוסית. ובהחלט ישנה גם גזענות נוראית כלפי הקהילה הרוסית.

 

העצוב הוא שהציור של צ'רקסקי מראה בדיוק את מה שבא לידי ביטוי בדיונים שעלו היום סביב הציורים שלה.

 

וזה מה שהיה לי כה קשה היום. הרגשתי שהכעס והעלבון מופנה כלפי האמנית שהציגה את החוויה והתפיסה שלה את החוויה של העליה הרוסית. בעיני, אין הדימוי הזה מנציח תפיסה סטריאוטיפית, אלא הוא מנסה להתמודד איתה על ידי הצגתה באופן מפורש.

 

למען הסר ספק, אני לא מנסה להצדיק או להסביר את הגזענות שבהחלט ישנה מקרב הקהילה הרוסית (והחברה בישראל בכלל), כלפי מזרחיות\ים. אני מנסה לומר שזה לא מה שקורה בציור הנדון. מה שקורה שם זו ביקורת חברתית, על הגזענות. זו ביקורת על החברה הישראלית, על הקהילה הרוסית ועל האופן שבו הקהילה הרוסית הובנתה להיות בארץ.

 

כשאני הסתכלתי על הציור, כבת הדור של זויה צ'רקסקי, כעולה מבריה"מ, אני ראיתי את האופן שבו הובנתה תפיסת המציאות שלי – בה אני נלחמת כבר שנים. וראיתי אותה נלחמת בה גם, באמצעות האמנות שלה.

 

אינני מתיימרת לדבר בשמה של זויה, אבל אני בהחלט מרגישה שהיא מציירת בשמי.

 

תגובה לדניאל עוז

הזדמן לי היום לקרוא את הפוסט (ואז את התיקון לפוסט), של דניאל עוז. על פי רוב, כשאני קוראת משהו מטריד מסוג זה, אני מפרסמת לינק בפייסבוק יחד עם דברי ביקורת נוקבים, אך הפעם זה לא נראה לי מספיק.

מדוע כה קוממו אותי דבריו?

אולי משום שהוא מייחס לתנועות הפמיניסטיות נטיה לחשוב שבידינו האמת הבלעדית תוך התעלמות מהמציאות, כשבעיני הוא עצמו מתעלם מהמציאות ומכך שדבריו הם חלק ממציאות חברתית שמעודדתתרבות של אונס תוך האשמת הקורבנות.

אולי משום שלהרגשתי בכתבו את הדמות הפרודית אותה הוא מתאר בפוסט, יש זלזול ועוינות כלפי נפגעות אונס וכלפי אלו המנסות לסייע להן.

ואולי פשוט כי אני לא מצליחה ממש להבין מה המסר שלו. רוצה לומר שפמיניסטיות תקועות עמוק מדי באידיולוגיה שלהן? רוצה לומר שקורבנות אונס אכן אשמות באונס שלהן? רוצה לומר שאולי בחלק מהמקרים קורבנות אונס אשמות באונס שלהן? שהן לא אשמות אבל אחראיות לאונס שלהן? שנשים אחראיות צריכות להזהר יותר, ושאלו שלא נזהרו הן חסרות אחריות וזה פחות נורא שהן ייאנסו?

כדי לנסות לרדת לעמקו של עניין, אתייחס באופן נקודתי לחלק מהאמירות בפוסט.

 

 

בהסבר המקדים שדניאל הוסיף לפוסט האומנותי שלו, הוא אומר:

"בין המסונוורים והמסונוורות ביותר מהאידאה המוסרית של בלעדיות האחריות, נוצר אפוא העיוורון למסוכנותה של המציאות הקונקרטית. המציאות היא שאנסים אינם מפגינים חשיבה אחראית. הם סובלים מהפרעות פסיכולוגיות. יש ביניהם גם פסיכופטים, שבעיה נפשית מונעת מהם לתפוש את אנושיות הזולת. לפחות עבור אנסים רבים, גם אם לא עבור כולם, אשה היא עצם. כלומר בניגוד לפמיניסטית המוארת, האנס לא תמיד קולט את מולא כובד האשמה שהוא ישא בה באם יאנוס."

 

חשוב לשים לב שהכותב מסמן כאן את האנס כאדם לוקה בנפשו, שאיבד בוחן מציאות. בהנתן המחשבה הזאת, אפשר בהחלט להבין למה זה יכול להראות הגיוני להזהיר נשים שלא ליפול קורבן למטורפים חסרי השליטה האלה. ולמה זה כה מקומם אותו שמוסרת כל אחריות מנאנסת שמתגרה בלבושה והתנהלותה במטורף האומלל שאין בכוחו לשלוט בעצמו.

הכותב מתעלם מההקשר החברתי, שמבנה יחס משפיל, מחפיץ ואלים כלפי נשים. הוא מתעלם מכך שבאמרו את הדברים שאומר, יש משום הצדקה של אונס והטרדה מינית כלפי נשים בשל אופן הלבוש שלהן או ההתנהלות שלהן.

בעולם שבו ישנה הפרדה ברורה בין אנס או מטריד מינית לבין אזרח ישר, אולי דבריו של דניאל עוז היו הגיוניים איכשהו. אבל בעולם שבו רוב הנשים הוטרדו מינית, בעולם שבו יחסים בין גברים ונשים מאופיינים ביחסי כח והבדלי סטטוס, בעולם שבו נשים נאנסות ומוטרדות מינית ללא קשר למה שלבשו באותה העת, בעולם שבו נשים מחונכות שכדי לזכות להערכה עליהן לההציג עצמן כחפץ (אבל לא להתלונן אם מישהו יקח זאת ברצינות ויתייחס אליה כחפץ) זהו עולם שבו אין שום משמעות להתייחס לאופן שבו התנהלה או התלבשה קורבן, אלא זה עולם שבו יש לסמן את כל הדברים בחברה שמעודדים יחס כזה כלפי נשים. יש להדגיש את העובדה שאלו לא רק פסיכופתים אלימים שאונסים, אלא שהחברה שלנו מעודדת הבניה של מיניות גברית ככוחנית. דוגמה לזה אפשר לראות בסרטון המטריד הבא:

על קורבן האונס אותה בדה דניאל עוז, הוא כותב כך:

גם אם פריצה היא באשמת הפורץ, כדאי לנעול את הבית, ומותר להזכיר זה לזה לעשות זאת. הצורך בניהול סיכון הוא כורח המציאות העגומה שאנחנו חיים בה. ההכרה בכך אינה מסירה כל אשמה מפושעים, ולא כל אחריות מהמשטרה ללוכדם. מסר האשמה הבלעדית מפומפם חזק כל כך, ששיח הזהירות מוקצה ונדחק בכוח אל הנשיה.

 

אין ספק שנשים חשות בחברה שלנו את הצורך לנקוט במשנה זהירות. רבות מאיתנו נושאות אמצעי הגנה מפני תוקפים, חלקנו לא מסתובבות לבד בלילה. על כל אחת האחריות על בחירותיה. אבל חשוב לעשות הבחנה – הבחירה להשתכר, ללכת ברחוב בלילה או לצאת לדייט, אינן שקולות לבחירה להאנס. ניהול סיכון זה טוב ויפה – אבל אין שום קשר בין זה לבין האחריות על האונס. מי שבוחר באונס, הוא האנס. ועליו אכן האחריות והאשמה על האונס. אחריות נוספת מוטלת על החברה, על כך שהיא מבנה תרבות של אונס והחפצה של נשים. חלק נוסף באחריות נוטל\ת כל פרט בחברה, על החלק שבו אנחנו מעודדות\ים או משלימות\ים עם התרבות הזאת.

 

 

על רקע דברים אלה חיברתי את המעשיה הפרודית הבאה, שגיבורתה אינה מציאותית כלל. היא דמות אבסורדיסטית, שבסופו של דבר לא דומה לאף קורבן מציאותי של אונס. כל תפקידה הוא למתוח עד אבסורד את הדבקות באידאל על חשבון הפשרה מוכתבת המציאות.

 

ובכך הוא צודק. הקורבן שהוא מתאר אינה דומה לרוב קורבנות האונס. רובן, עברו תקיפות מיניות מידי אדם שהכירו. לא זר בסמטה אפלה. לא פסיכופת שחשב שחצאית קצרה זו הזמנה.

אמנם זה נוח לחשוב על קורבנות אונס ככאלה. יש קורבנות אמיתיות – כאלו שבאו מבית טוב, התלבשו צנוע, ועדיין הפסיכופת איכשהו שגה ואנס אותן. ויש קורבנות אשמות – כאלו שהשתכרו, התלבשו חשוף והסתובבו לבד בלילה.

 

בהמשך, במהלך מרתק וכמעט מרשים, נדמה כי דניאל עוז מאשים את התנועה הפמיניסטית בכך שנשים מרשות לעצמן להאנס

 

את האמת? שקשקתי מפחד, וברגע אחד של חולשת אופי חשבתי לצרוח לעזרה, אפילו עלה על דעתי לבעוט בו ולנסות לברוח! אבל כבחורה מועצמת, אני יודעת יותר טוב מזה, ומיד התעשתתי. מה, תרבות האונס תכתיב לי שאני צריכה לצרוח, כדי לא להאנס? אונס הוא אונס הוא אונס, גם אם האשה לא נאבקת, אפילו אם היא לא אומרת "לא" במפורש. זאת עדיין אשמתו.

 

כתיבה פמיניסטית רבה מתייחסת לכך שקורבנות בעת תקיפה לא מצליחות להגיב או להתנגד. ישנם תהליכים פסיכולוגיים רבים שמתרחשים ברגע של תקיפה, שמונעים מהקורבן להגיב. כמו כן, מיותר לציין, שבעת תקיפה ישנו אלמנט של פחד שמשתק גם את החזקות ביותר בינינו.

אכן, אונס הוא אונס, גם אם האישה לא נאבקת ואף אם איננה אומרת "לא" במפורש. למעשה, כך כתוב בחוק.

כדי לקיים יחסי מין מרצון, צריכה להיות הסכמה. למה החוק אומר כך? בדיוק בגלל הנאמר לעיל. לא תמיד קורבן מצליחה להתנגד באופן הכוחני שדניאל עוז מצפה ממנה.

האם זה כי מכונת הפרופוגנדה הפמיניסטית מורה לנשים לצאת, להשתכר ולפשק רגליים בפני כל מי שיבקש? לא. זה כי גידלו את כולנו מגיל אפס להאמין שנשים חלשות מגברים, שגברים יעשו הכל כדי לזיין, שאם תתנגדי זה יכול להגמר עוד יותר גרוע.

 

דניאל עוז מדבר רבות על אחריות, הייתי מצפה שיעמיק מעט יותר בניתוח שלו את המציאות ויקח אחריות על דבריו טרם מוציא אותם אל אוויר הרשת. אין כל פסול בביקורת, גם בנושאים כואבים וקשים. אין אני אומרת שהתנועות הפמיניסטיות מחזיקות באמת הבלעדית. אך הביקורת שמנסה להציג כאן הכותב היא לא מבוססת ולא מנומקת. לבסוף, אני נשארת תוהה – מה משמעות הנסיון לחלוקת האחריות בין האנס לנאנסת? וגם אם נניח לרגע שאנסים לוקים בנפשם ואינם מסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם, האם אז משמעות הדבר שהאחריות מוטלת על הנאנסת? או על ארגוני הנשים שמשלחות נשים בחוסר אחריות אל הרחובות?